| לידה | המאה הראשונה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | המאה הראשונה | ||||
| מדינה | פרובינקיית יהודה | ||||
| עיסוק |
פוליטיקאי  | ||||
| |||||
  | |||||
ונטידיוס קומאנוס (בלטינית: Ventidius Cumanus)[1] היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 48 עד 52 לספירת הנוצרים. קומאנוס שלט אחרי טיבריוס יוליוס אלכסנדר ולפני אנטוניוס פליקס. קומאנוס שלט ביהודה בתקופת הנציבות השנייה, שאופיינה במתיחות גבוהה בין השלטון הרומאי ליהודים הגרים ביהודה.
תוכן עניינים
- 1 הסכסוכים במהלך תקופת שלטונו של קומאנוס
- 2 תופעת הקנאות
- 2.1 עימות בין היהודים והשומרונים
- 2.2 עונשו של הנציב
- 3 ראו גם
- 4 הערות שוליים
הסכסוכים במהלך תקופת שלטונו של קומאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
נציב זה נהג, כשאר הנציבים שקדמו לו, להציב צבא באולמות בית המקדש כדי לפקח על הנעשה שם. החיילים הרומיים, מן האוכלוסייה המקומית, היוונית-סורית, היו מתגרים ביהודים ומתעללים ברגשותיהם. פעם אחת, בחג הפסח, חייל רומאי חשף את ישבנו והשמיע קול נפיחה לפני המון המתפללים במקדש, ובהם עולי רגל רבים. צעירים יהודיים התנפלו על הרומאים וידו בהם אבנים. כתגובה תקף הצבא הרומי את ההמון החוגג והמית אלפים ממנו בחרב. רבים אחרים נרמסו מרגלי הציבור שנמלט בבהלה מן המקום. החייל הרומי שגרם למהומה הומת בפקודת קומאנוס, משום שהנציב חשש להתלקחות מרד וביקש להרגיע בכך את הרוחות.
תופעת הקנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד הביטויים הבולטים למצב הקשה, הפוליטי, הכלכלי והחברתי, של היהודים, הייתה צמיחת תופעת הקנאות, שמרכזה היה בגליל, ובעיקרה ביקשה לסלק בכוח הזרוע את השלטון הרומי מהאזור. הקנאים - "ליסטים" בלשונו של יוסף בן מתתיהו - פשטו על שיירת מטען רומית, במעלה בית חורון, גררו פעולת גמול רומית קשה כנגד כל היישובים הכפריים שבאזור. במהלך פעולה זו השחית אחד החיילים הרומיים ספר תורה והעלה אותו באש. לולי הענישו קומנוס בגזר דין מוות לא היו הרוחות נרגעות. יש הסוברים כי המשנה במסכת תענית (ד,ו) האומרת: כי בי"ז בתמוז "שרף אפוסטמוס את התורה" מתכוונת לאירוע זה.
עימות בין היהודים והשומרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחג סוכות שנת 51 לספירה, אחד מעולי הרגל היהודים שעלו לירושלים מן הגליל דרך שומרון (באזור ג'נין של היום), נרצח על ידי שומרונים. יהודים רבים מהגליל התכוננו להתנפל על השומרונים כנקמה, ומנהיגי השומרונים מיהרו לפנות לקומאנוס, שיעצור את הגליליים לפני ההתנפלות, אולם קומאנוס דחה את בקשתם "מפני צורכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח נפש". כאשר שמועת הרצח הגיעה אל ירושלים, יצאו לשומרון המוני יהודים ובתוכם גם קנאים בפיקודו של אלעזר בן דינאי, ונקמו בשומרונים - טבחו בהם ושרפו כפרים. קומאנוס יצא מקיסריה עם פרשים, הרג רבים מאנשי אלעזר והפיץ את היהודים המתנפלים, אלא שאלה פנו לביזה "וכל הארץ מלאה חמס ושוד, ומרי הנפש ניסו להתקומם כפעם בפעם".[2]
עונשו של הנציב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהיגי השומרונים הלכו לעיר צור וביקשו מהנציב הרומי בסוריה, קוואדראטוס, שלמרותו סר הנציב של יהודה, לנקום ביהודים שהחריבו את ארצם. היהודים שלחו משלחת נגדית שכללה אישים נכבדים ובראשם יונתן בן חנן, הכהן הגדול לשעבר, וזו האשימה את השומרונים ברצח ואת הנציב קומאנוס באי הענשת הרוצח. קוואדראטוס הגיע אל קיסריה והתיז את ראשיהם של 18 מהיהודים שהשתתפו במלחמה. לאחר שחקר מקרוב את האירוע האחרון בשומרון ואת התדרדרות הביטחון בארץ, שלח לרומא את נציגי הצדדים, השומרונים, היהודים בראשות יונתן בן חנן והכהן הגדול המשרת חנניה בן נדבאי, והנציב קומאנוס עצמו, לדין הקיסר קלאודיוס (52 לספירה). הייתה זו פעולה חריגה מהנוהל הרומי המקובל, אלא שהנציב הטיל את מלוא כובד משקלו, וכנראה קיבל לכך גיבוי רומי קיסרי. קלאודיוס זיכה את היהודים והוציא להורג את המאשימים השומרונים. הוא דן את קומאנוס לגלות ומינה נציב חדש ליהודה, הוא הנציב אנטוניוס פליקס.[3]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המרד הגדול (מאורעות דמים שהתרחשו בתקופת שלטונו של קומאנוס היוו גורם לפריצת המרד)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ השם "ונטידיוס" מופיע רק אצל טקיטוס, אנלים, ספר 12, פרק 54.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק יב, פסקאות ג-ה.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק יב, פסקאות ה-ח.
| מושלים בפרובינקיית יהודה / סוריה פלשתינה | ||
|---|---|---|
| מגלות ארכלאוס עד המלך אגריפס (41-6 לספירה) | ||
| פראיפקטים | קופוניוס (9-6) • מרקוס אמביבולוס (12-9) • אניוס רופוס (15-12) • ואלריוס גראטוס (26-15) • פונטיוס פילאטוס (36-26) • מארקלוס (37-36) • מארולוס (41-37) | |
| ממות אגריפס עד פרוץ המרד הגדול (66-44 לספירה) | ||
| פרוקוראטורים | קספיוס פאדוס (46-44) • טיבריוס יוליוס אלכסנדר (48-46) • ונטידיוס קומאנוס (52-48) • אנטוניוס פליקס (60-52) • פורקיוס פסטוס (62-60) • לוקיוס אלבינוס (64-62) • גסיוס פלורוס (66-64) | |
| בזמן המרד הגדול (70-66 לספירה) | ||
| מושלים זמניים | אספסיאנוס • טיטוס • מרקוס אנטוניוס יוליאנוס (תאריכים לא ידועים) | |
| מחורבן בית שני עד דיכוי פולמוס קיטוס (117-70 לספירה) | ||
| מושלים בדרגת פרו-פראייטורים | סקסטוס וטולנוס קריאליס (71-70) • סקסטוס לוקיליוס באסוס (73-71) • לוקיוס פלביוס סילבה (81-73) • סלווידנוס (86-81) • פומפיוס לונגינוס (90-86) • טיטוס פומפוניוס באסוס (93-90) • סקסטוס הרמטידיוס קמפנוס (96-93) • סקסטוס אטיוס סוברנוס (?) • טיבריוס קלודיוס אטיקוס הרודס (102-99) • גאיוס יוליוס קוודראטוס באסוס (105-102) • פומפיוס פלקו (108-105) • טיבריאנוס (117-114 לספירה) | |
| מפולמוס קיטוס עד סוף מרד בר כוכבא (136-117 לספירה) | ||
| מושלים בדרגת פרו-קונסולים | לוסיוס קווייטוס (118-117) • לוקיוס קוסוניוס גאלוס (120-118) • פאקיוס גארגיליוס אנטיקואוס (125-122) • קווינטוס טיניאוס רופוס (134-130) • יוליוס סוורוס (136-134) | |
| סוריה-פלשתינה: מסוף מרד בר כוכבא (234-136 לספירה) | ||
| מושלים בדרגת פרו-קונסולים | קאלפורניוס אטיליאנוס (סביב 139) • דומיטיוס סנקה • ד. ואליוס פידוס (סביב 150) • קוינטיאנוס (סביב 152) • דקימוס סיוס סנקה (157-155) • גאיוס יוליוס סוורוס • מקסימוס לוקיליאנוס • יוליוס קומודוס (165-162) • פלויוס בואתוס (עד 170/169) • ארוקיוס קלרוס (שנות ה-70) • יוליוס לפידיאנוס (סביב 186) • מרקוס אולפיוס ערביאנוס (אמצע שנות ה-90) • מרקוס יוניוס מקסימוס (199-198) | |